צייר לי סיפור

מבוא

החיים הם לא מה שחיית אלא האופן שבו אתה מספר אותם (גבריאל גרסייה מרקס)

לכל אחד מאיתנו ישנם "משקפי פירוש" דרכם אנו רואים את העולם ומנתחים מקרים שונים אליהם אנו נחשפים. "משקפי פירוש" אלו מובילים אותנו להגיב בדרכים שונות במקרים שונים. משקפיים אלה הם למעשה המחשבות והדיבור הפנימי שלנו. הסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו, על האחרים, על העולם. סיפור על גווניו השונים - במילים, תנועה, צבעים, תמונה, ריח וצלילים.

הסיפורים מקיפים אותנו ונמצאים סביבנו ובתוכנו. בכל זמן מתנהל סיפור פנימי, נשמעים סיפורים חיצוניים, מוחלפים סיפורים בשיחות בין אנשים, בתצוגות אמנות וביצירות תרבות.

בכתיבה זו אנסה להציע שימוש בסיפור במובנו הרחב כמעטפת המאפשרת הרחקה, חקירה, סקרנות ותנועה יצירתית לעבר אי הצמדות וגמישות קוגניטיבית תוך שימוש אינטגרטיבי בכלי c.b.t. act מיינדפולנס ו-nvc.

מובאת הצגה קצרה של המושגים והצעה לרציונאל ופרקטיקה של עבודה אינטגרטיבית בתוך ועם המעטפת הסיפורית. בגוף המאמר יוצגו גישות שונות העושות שימוש בסיפורים, או מתאימות לשימוש זה כחלק אינטגרלי מתפיסתן. בסוף יוצג פרוטוקול לגישה משולבת.

השביל הזה מתחיל כאן.

רציונאל

הֲיִי יוצֶרֶת את עַצְמֵך “אמרתי לעצמי/בשעת אֹפֶל אַחַת// הֲיִי יוצֶרֶת את עַצְמֵך/לקראת עַצְמֵך" (מרים ברוך חלפי)

לעיתים אנחנו שואלים את עצמנו האם אני יכול להיות אחר? וכשהתשובה שלנו היא שלילית, נוצרת מגבלה (שפריר, 2010). הסיפוריות, המשחקיות והיצירתיות מזמינות לעצור ולשאול מי אנחנו רוצים להיות? בכל רגע ורגע אנחנו יכולים לבחון מחדש את האפשרות “לצאת מהקווים” (או להישאר בקווים מתוך בחירה). היכולת שלנו ליצור, ולמעשה אף להמציא את עצמנו מחדש, תלויה בפתיחות ובגמישות בה אנו נעים בין תפקידים ועולמות שונים. “בכל פעם שאנחנו רוצים לנוע, עלינו לזהות את העצמי האפשרי שמעבר למגבלות המציאות הנראית לעין. ולזכור להאמין ש“אני כמו שאני מכיר את עצמי” זו רק וריאציה אחת של מי שאוכל להיות – אחרי שאבחר” (שפריר, 2010). יש שהמציאות החיצונית מייצרת הגבלות, אך נראה שתפיסות ומגבלות של הסיפור הפנימי הן המגבילות והמכאיבות יותר ומייצרות התמודדות עם דיסוננס ערכי ופער בין הסיפור הקיים לסיפור הרצוי.

באמצעות זיהוי הצרכים, היכולות והרגשות שלנו נוכל לסלול לעצמנו נתיבים חדשים גם במקומות בהם נדמה היה לנו שאנחנו במבוי סתום. התוודעות עם גרסאות של עצמי מעבר למה ש”אני כמו שאני מכיר את עצמי” משמעה עבור רובנו מסע בטריטוריה בלתי מוכרת. היציאה אל הלא נודע לרוב מפחידה, אך מהווה הזדמנות ללמוד מחדש את מפת הדרכים, להתחבר לכמיהות, לתפיסות ולציפיות שלנו. הסיפור מצטרף למסע ומאפשר מבט על אבני הדרך. מאפשר הזמנה משחקית וסקרנית לדמיין איך היינו רוצים שהדרך תיראה, איך ולאן היא תתפתח מכאן והלאה.

אנחנו זקוקים למרחב להתאמן לחיות, מרחב המאפשר לנו לשחק באפשרויות שונות ולנסות אפשרויות חדשות. ככל שאנחנו מוכנים להניח בצד את השיפוטיות, וללוות במבט את הגאות והשפל של רגשותינו, מחשבותינו ופעולותינו, אנחנו מרחיבים את היכולת לקבל את הגרסאות השונות של עצמנו, ואת היכולת לנוע ביניהן (פרדס, 2019). מי שאנחנו כעת מתכתב תמיד עם גרסאות קודמות שלנו, זיכרונות ילדות ותקופות אחרות בחיינו. רוברט באטלר מיישם זאת בטכניקה טיפולית המכונה סקירת חיים (Life review). המייצרת מרחב להשמעת סיפורים וקישור זיכרונות מנותקים לחוויות העבר, ובמיוחד להתעוררות של קונפליקטים לא פתורים (באטלר, 1963).

סיפור נוגע בסיפור. בעידן של רשתות חברתיות יש שהסיפור האישי מתחבר לסיפור רחב מאיתנו שאפשר לכנותו תודעה משותפת. התודעה המשותפת מבוססת בין השאר על הלכי רוח תקופתיים ועל חשיפה מצטברת לרעיונות של אחרים. נרטיב זה מתבטא ביצירות אמנות ותרבות. דרך סיפוריהם של אחרים אנחנו יכולים לגלות את עצמנו, ואחרים יכולים לגלות את עצמם דרך הסיפור שלנו. כך יכולים חלומותינו להיפתח. כשנתבונן על נתיבי החיים שלנו נוכל לזהות את הרקע בו גדלנו, את המסרים להם היינו חשופים, ואת הציפיות של החברה מאיתנו. כשניתן לנקודת המבט שלנו להתרחב, נוכל לגלות צדדים נוספים בעצמנו שלא היינו ערים להם קודם. נוכל ללוות במבט את התנודתיות בחיינו, והרגשות העוברים דרכנו. נוכל אז להמשיך לשאול את עצמנו: מי אני רוצה להיות? איך היו חיי משתנים אם הייתי מאפשר לעצמי להיפתח למסע זה של גילוי ויצירה?

אנחנו שומעים לא פעם על היתרונות של לחיות בהווה ולא לאפשר למה שעוד לא קרה למתוח את העצבים שלנו באופן קבוע. עם כמה שהעצה הזו עשויה להיות חיונית לאיכות חיים ולרווחה נפשית, יש גם צד שני. אם לוקחים את דרך החיים הזו לקצה, אנו מבטלים למעשה את אחד היתרונות המנטליים הגדולים ביותר של האדם – תכנון באמצעות הדמיון. דמיין. ספר. צייר לי כבשה. התשתית המנטלית שלנו בנויה על רצף עבר-הווה-עתיד. החוכמה היא להשתמש בזמנים הללו בצורה שמשרתת אותנו היטב בכל סיטואציה.

הסיפור, ההתבוננות הלא שיפוטית, הניתוח החקרני והסקרן שלו עם תרגול ההפרדה בין האירוע לרגש ולפרשנות, כל אלה מהווים כלים המאפשרים לעשות זום-אאוט לסיטואציה, להתרחק מהפעולה הקונקרטית ולראות אותה במסגרת רחבה יותר. ה"מיסגור מחדש" (REFRAMING) מאפשר לשנות את זווית הראיה לרחבה ומקיפה יותר. למרות שחשיבה כזו לא תמיד טבעית לנו, והמחשבות התבניתיות הרגילות בדרך כלל חזקות ממנה ודוחקות אותה, מודעות לערך שיש בחשיבה כזו ולערך הרגשי המוסף שהיא מביאה, מאפשרת להתאמן עליה, לתרגל אותה, ולחזור עליה עד שהיא הופכת להרגל. בתהליך המסגור מחדש אנו מגייסים גם את היכולות הקוגניטיביות שלנו וגם את המשאבים הרגשיים: העיבוד הקוגניטיבי מיצר תמונה של מפה רחבה יותר, ריחוק מהסיטואציה, וממקם את הסיטואציה בהקשר רחב יותר של החיים. עצם הפעולה המרחיקה אותנו מהפעולה או המצב שמייצר קושי מחלישה את הדיסוננס הקוגניטיבי שאנו חווים, ובהתאם את רמת הסטרס הרגשי ומקרבת אותנו למצב רגשי יותר מאוזן. בהמשך, העיבוד מסייע לנו לרענן ערכים שעובדים בבסיס הבחירה שלנו לחיות באופן מסוים, אבל אנו לא מודעים להם בדרך כלל בשוטף. חווית ההוייה מתוך בחירה היא חוויה מחזקת ומעצימה.

פרקטיקה

מיינדפולנס

תרגול מנטאלי שנמצא בחזית המחקר המדעי בשנים האחרונות ומוגדר כמודעות מכוונת ולא שיפוטית אל הרגע הנוכחי, על ידי תרגול שיטתי של החזרת תשומת הלב אל הרגע הנוכחי, בדרך כלל תוך התמקדות בתחושות הגוף והנשימה. התרגול כרוך במודעות לתחושות גופניות על חשבון החשיבה האוטומטית. דפוסי חשיבה אוטומטיים כוללים בדרך כלל חלימה בהקיץ, דאגות לגבי העתיד או עיסוק חוזר באירועי העבר. ומכך שיש עיסוק אינטנסיבי בסיפור שמפעיל את תשומת ליבנו. בחזרתיות מעגלית, על ידי הבאת תשומת לב לתחושות ברגע ההווה, מיינדפולנס עוזר לשבור תבניות חשיבה אוטומטיות, שהן לא פעם טורדניות ושליליות ולאפשר למבט אחר על הסיפור להיכנס.

האימון מפתח סקרנות ויכולת לשהות ולהתבונן באופן מיטיב גם בצדדים הפחות נעימים של חווייתנו כמו תחושות פיזיות לא נעימות, מחשבות מטרידות או רגשות קשים. יכולת זאת מפחיתה את הנטייה להיות מופעלים ולכודים בדפוסים הרסניים ומאפשרת גמישות ובחירה.

הנפש שלנו איננה עשויה מקשה אחת אלא בנויה חלקים חלקים כשלכל חלק רצונות וצרכים משלו, ראיית עולם משלו וסגנון פעולה משלו. בתרגול יש הזדמנות לצפייה נוכחת בחלקים המתגלים ללא שיפוט או העדפה ואפשרות לבחור איזו איכות להוסיף, להפחית, להגביר או להנמיך בזמן הזה.

תקשורת מקרבת (N.V.C)

תורתו של דר' מארשל רוזנברג מ-1991, "תקשורת מקרבת" / "לא-אלימה" היא דרך-חיים מקיפה, שפה יומיומית פרקטית ותפישת-עולם ערכית-חברתית. תרבות ה c.b.t מתכתבת עם הגישה מתוך חקרנות העצמי והאחר ללא שיפוט וצפייה במציאות למול המחשבות האוטומטיות העולות בנו למולה, דרך תרגול השאלות נחשפת שכבה של חופש בחירה.

התקשורת עוזרת להכיר את עצמנו טוב יותר (ולרוב באופן שלא ידענו שקיים), מלמדת להתבטא באופן שאחרים יבינו בדיוק למה התכוונו ולהקשיב באופן שהאחרים חשים שהם הובנו, תוך שימוש בעצמנו ככלי לזהות (מחדש...) את השכבה הדקה והעמוקה של החיים הרוחשים בתוך כל אחת ואחד מאתנו כל הזמן, מתחת לכל ההתנהגויות והדיבורים והמעשים והתגובות. הסיפור שנרקם בחיינו.

להעז לשאול את עצמנו שאלות כמו -

- האם זה מתאים לי?

- מה מתאים לי באמת?

- האם זה נכון לי עכשיו?

- מה התחושות והרגשות שעוברים בי כשקורה משהו בחוץ? (שבחרתי או בעיקר כשלא בחרתי בו).

עצם התרגול בשאילת שאלות יוצר ומעמיק את היכולת לבחור דברים ממקום מודע ופנימי ולא על סמך שיפוט חיצוני עתיק. התרגול מכניס מימד שונה לחוויית החיים שלנו מזה שאנחנו מכירים דרך התגובות האוטומטיות שלנו ובנוסף, נותן תחושת עוצמה וחוויית נוכחות חדשה בחיים. התקשורת המקרבת מציעה טיפולוגיה של:

תצפית (עובדות): זיהוי ושיקוף של עובדות נטולות שיפוט, האשמה, פרשנות או הערכה (מה קרה, מה שמעתי, במה נזכרתי). הסכמה על עובדות מהווה בסיס משותף להידברות. מה בדיוק קרה?

רגשות: ביטוי של רגשות ונשיאה באחריות לרגשותינו (מסר "אני מרגיש"), הבחנה בין רגש למחשבה ודיוק בזיהוי הרגש. מה אני מרגיש?

צרכים: ביטוי של צרכים (צורך כערך) באופן מדויק ובהיר, ומתוך הבנה שסיפוק צורכי הצדדים הוא היעד המרכזי שאליו מכוונת ההידברות. מה חשוב לי? (רעיונות לצרכים בנספח)

בקשה: בקשה היא אסטרטגיה (דרך פעולה) למילוי צורך. ננסח בקשה בלשון פעולה חיובית ובת-ביצוע. ברמה אופרטיבית. מה אני מבקש כדי שהצורך שלי יתמלא?

לא תמיד יכולים להיענות לבקשה של מישהו. קשה לנו לסרב, וקשה לנו לקבל סירוב. בתקשורת מקרבת נמשיך ונחפש בקשה/דרך למלא את צרכינו וצורכי הזולת, עד שנסכים על דרך.

בסוף אתה הילד

החוזר מהגן

עם מאפרה מחימר

צבועה בגסות בראשית

מגיש אותה לאמא

ומחכה כל כך שהעיניים שלה

יהפכו לתנור ספירלה

בוערות בלהט אמונה בך

התפעלות הורית

ואהבה

מודל אפר"ת

זהו אחד הכלים העוצמתיים ביותר בתחום ההתפתחות האישית ומתכתב עם עקרונות התקשורת המקרבת. מודל זה המהווה עקרון יסוד בפסיכולוגיה של אדלר, מניח שאנו פועלים באופן הבא:

השלב הראשון, הוא האירוע אותו אנחנו קולטים דרך החושים שלנו,

בשלב הבא יש את הפרשנות שלנו שמבוססת על המחשבות, חוויות מהעבר, תפיסת העולם שלנו ועוד,

מיד אחר כך מופיע הרגש

ומוביל בסופו של דבר לתגובה שנבחר לבצע – זאת ההתנהגות בשטח.

חלק משמעותי מההתנהגות שלנו הוא תגובה לאירועים, ומשקל משמעותי בסבל שאנו חווים קשור לרגשות שמתעוררים בנו כשקורה אירוע שאנו מפרשים אותו כאירוע שלילי המכוון נגדנו, קשובים ומגיבים אוטומטית לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על האירוע. התגובות לרגש שלילי יכולות להיות פעולות או תגובות פנימיות. זוהי השרשרת הבסיסית של ההתנהלות האנושית. המודל מעט פשטני, ולא מתייחס לתת מודע וללא מודע ולהשפעתם על ההתנהגות שלנו, אבל הוא מאוד פרקטי, ומאפשר ללמוד לשים רווח בין הרגש לפעולה שהוא יכול להוביל אליה, ליצור "פאוזה" בין האירוע והפרשנות, ולבחון אפשרויות פרשנות שונות, או ליצור "פאוזה" בין הפרשנות הראשונית והמחלישה שהייתה לנו, לבין התגובה, כדי לאפשר לנו ל'הציע' פרשנות אחרת. לא בכל אירוע נצליח לשנות את הפרשנות לחיובית, זה תלוי כמובן בעוצמת האירוע וביציבות הרגשית שלנו בעת האירוע. אבל האפקטיביות עצומה – גם באירועים קשים העצירה והפרשנות מחדש מאפשרות להקל את התגובה הרגשית, ולהימנע מתגובות אוטומטיות ואגרסיביות.

החקירה הסקרנית של האירוע - הסיפור הנוכחי - מאפשרת מספר שבילים לשינוי:

דרך שינוי בחשיבה- האם זו האמת? האם יש דרכים אחרות להסתכל על האירוע? הנושא? האם אפשר להציע פרשנות אחרת?

דרך דיוק רגשי- כשהשיח הרגשי מצומצם גם רפרטואר התגובה ההתנהגותי שלנו מצומצם.

או דרך שינוי התנהגותי. מיינדפולנס הוא אחד מהכלים ההתנהגותיים המאפשר סקירה נוכחת ולא שיפוטית המאפשרת לפרשנויות אחרות לעלות.

פיתוח מעמיק לעקרונות של מודל אפר"ת: לפעמים הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לשאלה טובה, זו התשובה (מתוך: חרדתו של המלך סלומון, אמיל אז'אר). במקום לחפש תשובות טובות נשנה גישה ונחפש שאלות טובות. כאלו שמביאות אותנו לחפש בכיוון הנכון ולא רק מתחת לפנס של הרגיל והמוכר. מקובל לעשות חלוקה בין "העשיה" – DOING וה"הוויה" – BEING. בין מה שאני לבין מה שאני עושה. אבל יש הגדרה המייצגת סינטזה של שתי האבחנות הללו – "התהוות". מה שאני עושה, פועל ויוצר, משקף אני מי שאני אבל גם מגדיר אותי מחדש. בתהליך ספירלי של התפתחות, האני שלי משתנה עם מה שקורה לי ועם מה שאני עושה. כשהאיכויות של האני משפיעות על עשיה שנוגעת ומשפיעה על אנשים נוספים. המטרות, החזון, החלומות, מכילים ומקיפים מעגלים נוספים, בהם אני יכול לגעת ועליהם אני יכול להשפיע. מתוך מודעות ובהירות, חוקר את הרגע הזה, מה קורה, מה זה עושה לי, למה אני מגיב כך, איך אני יכול להגיב ולפעול בצורה טובה יותר, מה אני יכול ללמוד מזה, איך אני יכול לתקן את זה ולהפוך, כמו אלכימאי, את הרגע הסתמי הזה לזהב? זה קצת כמו משחק, ואי אפשר להפסיד בו. כי ברגע שהמשחק מובן, אין צורך לברוח ממה שממילא נמצא אתי, באותו רגע מתחיל משחק החיים המסקרן ביותר – איך אני גדל עם זה? והאפשרויות רבות. כי ל"אני" אין סוף כיווני צמיחה. וכל אחד מהם יכול להשתמש באופן יצירתי וייחודי במה שקורה לי בשביל לגדול.

אפשר לטפס למעלה ולמטה. להתקדם קדימה ואחורה ובמעגלים (פו הדוב)

קבלה ומחויבות (ACT)

התיאוריה מדברת על יצירת חיים בעלי תחושת ערך, חיבור ומשמעות. קבלה משמעה היכולת לשאת מחשבות מטרידות, רגשות שליליים או עוצמתיים ותחושות גוף לא נעימות (מיינדפולנס), ונועדה לסייע בפיתוח איזון נפשי וחוסן מנטלי. מחויבות משמעה תהליך של בחירת ערכים ופעולות שישמשו כמצפן לחיים בעלי משמעות. יחד, חיים המבוססים על קבלה ומחויבות יכולים לחולל שינוי באופן שבו אדם חווה את היומיומי והשגרתי, להפוך את הרוטיני לחד-פעמי ויקר ערך, ולאפשר מפגש עם יותר רגעי חסד. הכנסת סיפור נבחר תוך שימוש בערכים שאת איכותם נרצה להגביר בשביל החיים הנוכחיים.

הנפש האנושית, ה MIND, היא נפש של מילים. המילים מייצגות חוויות אישיות. המילים מתקשרות ביניהן באין סוף קשרים, זוהי המחשבה. כך המחשבה מחברת בין החוויות האישיות. אנחנו משתמשים במחשבות על מנת לבטא לעצמנו ולסביבה חוויות אישיות: רגשות ותחושות, זיכרונות, דימויים, שיפוטים, השוואות, ניבויים ועוד. מחשבות יכולות להיות מותאמות למציאות וגם מעוותות מציאות. (עשת, 2011). ההסכמה “להיות עם” במקום “להילחם ב” היא לא פעם המפתח לגילוי בתוך המגבלה. כאשר מסכימים להקשיב לשני הקולות, במקום להשתיק קול אחד או להכריע מי “צודק”, עולה פעמים רבות אופציה נוספת שלא שקלנו קודם לכן (שפריר,2010).

“האם אני סותר את עצמי?" שואל המשורר וולט ויטמן, ועונה: ” ובכן: כן. אני סותר את עצמי. אני עצום. אני מכיל המונים”. כשאנחנו נפתחים לחפש אפשרויות חדשות להיות נאמנים לעצמנו, מתחוור לנו שיש הרבה "עצמיים".

דמיין: סיפורים

את קסמן של אגדות אפשר למצוא בחיים עצמם - הם מאתגרים, מסעירים, מרגשים, מפתים ומלאי הרפתקאות יותר מכל סיפור אגדה. הפנטזיה מתממשת במסע המופלא שהאדם יכול לעשות בחייו אם רק יבחר בכך. במסע החיים נמתחים אין ספור חיבורים ואפשרויות. מהם אפשר לטוות סיפור מסע מופלא, שיש בו השראה, משמעות ואושר.

החיים הם למעשה מסע בין סיפורים – בין סיפורים שאנו מספרים לעצמינו לבין סיפורים שאנו פוגשים. בין סיפורים שאנו מודעים להם, לבין סיפורים שבהם אנו משתתפים, מבלי לדעת מדוע וכיצד. בין סיפורים שמחזקים אותנו לבין סיפורים שמחלישים אותנו. בין סיפורים במילים לבין סיפורים בצבעים וצלילים. המכנה המשותף לכולם הוא, שהם ממלאים תפקיד משמעותי בשביל החיים שלנו, משפיעים על האופן שבו אנו פועלים, חושבים ומרגישים. כל זמן שמסע החיים נמשך וסיפור החיים עדיין מסופר אפשר להתערב ולהשפיע על מהלכו. אנו יכולים לעצור, כדי לזהות את הסיפורים שמגבילים אותנו, לספר אותם באופן שונה, ולנוע מחדש בדרך נכונה יותר. את הסיפורים החדשים שלנו אנו יכולים ליצור בעזרת סיפורים אחרים, שהמפגש אתם מעורר בנו השראה ומניע אותנו לקראת שינוי.

התרגול מתחיל בעצירה – זיהוי המקום שבו נמצא האדם במסעו, המקום החיצוני – נסיבות חייו, והתנאים שבהם הוא חי ופועל, והמקום הפנימי – עולמו המנטלי, הרגשי והרוחני, וחקירת מסלול התקדמותו עד הלום. מתוך התבוננות זו מתגבשים סיפורים.

סיפור – שם כולל ליצירה אפית שיסודה הוא עימות, המניע דמויות בזמן ובמרחב, במציאות ובדמיון. הסיפור בנוי כרצף עלילה של התחלה, אמצע וסוף. הגדרה פשוטה של סיפור יכולה להיות: מה קורה למי, מתי, היכן מדוע ואיך? ובפשטות גמורה: מה קורה למי ומדוע?

הסיפור, יותר משהוא מהווה מקור למידע היסטורי או עובדתי, הוא מניע תהליכים פנימיים, מנטליים ורגשיים, המתרחשים גם אם הסיפור הוא דמיוני, ותעיד על כך ספרות ענפה שכל כולה פרי דמיונו של הסופר.

לסיפור יש גיבור אחד לפחות שקורה לו משהו – הגיבור, הוא אדם, או דמות המסמלת תכונות שמתקשרות באופן ישיר או אסוציאטיבי עם תכונות אנושיות. הגיבור הופך את הסיפור מתיאור אובייקטיבי או מדעי של אירועים לתיאור סובייקטיבי שמוסיף על המידע, במידה והוא קיים בסיפור, ממד אנושי ורגשי המתכתב עם חיי הקורא, ומאפשר ליצור את המעבר מהסיפור שבסיפור לסיפור האישי.

העלילה מונעת על ידי עימות, שמביא לשינוי כזה או אחר. העימות – קונפליקט, מביא לתנועה ולשינוי, ובכך, גם ליצירת הדרמה המניעה הן את הסיפור והן את מעורבותו האינטלקטואלית והרגשית של הקורא, ומעוררת בו סקרנות וציפייה לקראת פתרון אפשרי.

במבט נרטיבי מתרחבת השאלה לממד נוסף בעולם הסיפור – מה קרה לפני שהסיפור 'נברא' ועל איזה צורך הוא בא לענות? היא מציעה, לראות בסיפור מנגנון שבא לעשות סדר בבלגן, למצוא הגיון ומשמעות במה שקורה, וליצור משהו שלם. מוחנו בודה סיפורים ו"נרטיבים" כל הזמן כדי לעזור לנו להבין את החיים ומדוע דברים קורים לנו. המוח הוא מכונת דפוסים. אנו מזהים דפוסים בכל דבר, אפילו כשהם אינם נכונים. בין אם אנחנו מנסים להבין את היקום או את עצמנו. אנו לוקחים את החוויות שלנו וממציאים סיפור לגביהן. איננו סופגים את המציאות רק דרך החושים שלנו, אלא אנו מעבדים אותה באופן אקטיבי דרך מוחנו, ובונים אסוציאציות והקשרים שנראים לנו בעלי קשר לוגי או הגיון מאחוריהם. כל דבר שאנו חווים בעולם הפיזי האמתי עובר דרך מסנן מנטלי לפני שאנו יכולים להבין אותו. שני אנשים עשויים לחוות בדיוק את אותה החוויה אך לצאת ממנה עם פרשנות אחרת וזיכרון שונה לחלוטין. הדרך בה נספר את הסיפור משפיעה על הרגשות, התחושות והפעולות (ברזילאי, 2009).

אינטגרציה - המודל המוצע

איתור הסיפור המתאים - זו מלאכת רקמה עדינה. הוא יכול להיות פנימי או חיצוני. סיפור קלאסי, ממסורות שונות או סיפור שנכתב מהקריאה הפנימית של הנפש. הוא יכול להופיע כסיפור, שיר, סרט, שיחה, יצירת אמנות, כתם צבע או צליל.

בדרך כלל הסיפור ימצא אותנו. ההקשבה הערנית לסיפורים שנובעים או עוטפים אותנו הופכים את משחק החיים להרפתקה של חיפוש מטמונים. וקסם טמון בכל רגע, מפגש, שיחה, מבט, הקשבה או חוייה. חרוזי סיפורים ומשמעויות.

כשסיפור מהדהד בנו - הוא מצא אותנו. כשהתלמיד מוכן - המורה מגיע.

נעצור. נאפשר זמן להקשבה, למידה, סקרנות ועיבוד:

1. התבוננות פנימה - קשיבות - מה עובר לנו בפנים. תחושות גופניות, רגשות. נשימות. ניתן לו זמן ללא שיפוט. תצפית פנימית נוכחת.

2. פשט - עובדות ורצף העניינים – (שימוש בכלי c.b.t) מה הסיפור? מה העובדות? מה קרה למי, איך, ומתי.

3. מדרש - העמקה וחקירה - מה רצף הסיפור? מה עוד חסר? האם יש פרטים חסרים? שאלות שעולות? מה יכול להיות בהמשך? דמיין.

4. סימבוליזציה - ערכים, איכויות, סמלים, (טכניקות מעולם ה act.) זום אאוט, מבט מלמעלה. אילו ערכים ואיכויות כלליים עולים בסיפור? מטאפורות, סמלים, נרטיבים.

5. פרסונליזציה - איך זה מתחבר אלי? צרכים, בקשה (כלים בגישת n.v.c). אילו איכויות מהדהדות בי? איזה חלק מהסיפור מתחבר אלי? איזה חלק מרתיע? מי? מה? איך? זכרונות שעולים? סיפורים נוספים שנוגעים בי באותו הערך? למה אני נצמד ועל מה הייתי רוצה לוותר? דמיין.

6. מחוייבות - מה אני עושה, איך ומתי. מה מתוך זה אני רוצה להוסיף, להגביר, לוותר בחיי. דמיין את השינוי וקבע את השביל.

7. יצירתיות - סיפור הסיפור המחודש בכל דרך שתתאים ברגע הזה. עבר-הווה-עתיד

סיכום

מוצע פרוטוקול עם אבני דרך של אפשרויות, שיכול לייצר שביל פוטנציאלי לאלכימאי, שהופך את הקש לזהב, את החלול לבעל משמעות, את הרגע החולף לנצחי. כל מרכיב בו דורש העמקה והרחבה, התמדה, ולימוד. עם זאת, ההתנסות, החוייה והסקרנות הן הדרך המובילה לתוך המשחק הסיפורי.

אני מקווה שהמסע לעולמם האינטגרטיבי של הסיפור והטיפול אליו אני מזמינה אתכם, יהיה מסקרן, מרגש ומעורר השראה.

אם תוכלו לזהות, אפילו רק מדי פעם,

את המחשבות העוברות בראשכם כמחשבות בלבד,

אם תוכלו להיות עדים לדפוסי התגובה הנפשיים-רגשיים שלכם בעודם מתרחשים,

ממד המודעות כבר יעלה בכם,

כמודעות שבה מתרחשים מחשבות ורגשות -

החלל הפנימי נטול הזמן שבתוכו נפרשים חייכם."

אקהרט טולה. לחיות את הרגע

נספח

אוצר מילים לצרכים (מה חשוב לי)

חברות, כבוד, הערכה, ביטחון, הנאה, הצלחה, שייכות, חופש, ידידות, תמיכה, הקשבה, סבלנות, הבנה, ריכוז, בהירות, הסכמה, יושר, קבלה.

מקורות

אקהרט טולה, כוחו של הרגע.

ברוך-חלפי, מ. (2010). קולות הדוממים, בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”.

ברזילאי, ש. (2009) סוד הסיפור המנצח. הוצאת זק.

פרדס, א. (2019). הרצאה לקראת סדנא.

רוזנברג, מ. (1991). תקשורת מקרבת.

שפריר, ר. (2010). איש לומד לעוף. הוצאת אלבטרוס.

עשת, י. (2011). לרפא את יצירי כפיך http://www.hebpsy.net/isaschar

Butler.R.N(1963). the life review

ובהשראת קורסים של סיפורים מרפאים של מעיין בן אריה